עניני חו"מ הנוגעים למסכת ולהלכות ראש השנה

ובזה החלו

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ז עמוד ב
ויש אומרים אף לשכירות בתים. תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו לשנה - מונה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן - עלתה לו שנה. ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה - שאני הכא דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין. - ואימא תשרי! - סתם, כי אגר איניש ביתא - לכולהו ימות הגשמים אגר. - ותנא קמא דברייתא, ותנא דידן: בניסן נמי מישכח שכיח קיטרי.

על אף שלא הביא המחבר ורמ"א גמ' זו להלכה הוא רק מחמת שלא פסקי' שחודש ניסן הוא ר"ה לשכירות בתים, אולם פסקי' כן לחודש תשרי כמבואר בש"ך חושן משפט סימן שיב ס"ק יג
והתחלת השנה לענין שכירות הבתים משמע מל' רשב"א שהביא הטו' והרב המגיד ור"ן וסמ"ע ס"ק כ"ב שהוא מר"ה דהיינו בא' בתשרי ואף על גב דאמרי בר"ה (ד' ז' ע"א) באחד בניסן ר"ה לחדשי' ולעבורי' ולתרומת שקלי' וי"א אף לשכירות בתים הא משמע התם דת"ק ס"ל דא' בתשרי הוא ר"ה לשכירו' בתים ואמרי' נמי התם (בעמוד ב') ות"ק דבריי' ות"ק דידן בניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי אלמ' דלת"ק דבריי' ולתנ' דמתני' הוי א' בתשרי ר"ה לשכירות בתים כדמשמע בש"ס התם ופשיטא דקי"ל כת"ק וכתנא דמתני' ואין הלכה כי"א וכן מוכח דעת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים שלא הביאו רק המשנה כצורתה ולא הזכירו שאחד בניסן הוא ר"ה לשכירו' בתים וכן משמע דעת כל הפוסקי' וא"כ המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באלול עלתה לו שנה אבל אם עמד בב' באלול או יותר לא עלתה לו שנה ודר בו שנה שלימה דליכא למימר אדעת' דההי' שתא אגרי' דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין.

וכן מגמ' זו ילפי' שאין שכירות בציר בתלתין יומא כמבואר בש"ך שם ס"ק ז

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כב עמוד ב
תנו רבנן: מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין, ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

נתיבות המשפט באורים סימן ט ס"ק א
יש להסתפק בשוכר עדות שקר והעיד לו, אם חייב להחזיר כשיתבענו כמו בשוחד. ונראה דאין חייב להחזיר, דדוקא בריבית ושוחד דאמר רחמנא לא תקח, ומאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, כדאמר בהדיא האי טעמא לענין ריבית בתמורה דף ו' ע"ב, ואביי דסבירא ליה שם גם כן דיוצאה בדיינין, הוא מקרא דוחי אחיך עמך אבל בלאו קרא פטור, ועל כרחך בשוחד דחייב להחזיר דליכא קרא הוא רק מטעם דרבא דאי עביד לא מהני, והוי כלא לקח כלל וברשותא דמרא קמא קאי, והא דצריך קרא דוחי אחיך בריבית, אין כאן מקומו. מה שאין כן בשוכר עדי שקר דלא כתב רחמנא לאו על הלקיחה, רק שלא להעיד שקר, דמי לאתנן שנותן שכר בעד ביאה אסורה שאין צריך להחזיר. וקצת ראיה מהא דראש השנה כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה מאתים זוז, וזה לשונו, ותהא רשאי לעכבן ואף על פי שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך וכו', משמע דאם השלים התנאי מדינא אין צריך להחזיר, וזה ברור.